^
בס"ד
search

נושאים

הרשמו לדיוור

 פרשת מקץ בדרך הפנימיות והאמונה
  • מאמר
  • מוקלט
  • וידאו

שער הבטחון השלם

דוד אגמון

גילוי כוחות הבטחון וישוב הדעת בתוך הנפש שלנו
פרשת 'מקץ' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

השתדלות מיותרת

הסיפור של הפרשה שלנו נטוע בסיום הפרשה הקודמת. יוסף פותר לשר המשקים את חלומו, "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר". יוסף עושה השתדלות גדולה אצל שר המשקים בתקוה שידאג להוציאו מהכלא. אלא שהתוצאה להשתדלות זו היתה הפוכה מהמקווה, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו...וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ, וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה... וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". שר המשקים שוכח אותו והוא נשאר כלוא עוד שנתיים ימים, ורש"י אומר, "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים". הרה"ק מויטבסק מסביר, אצל כל אדם כשהקב"ה מזמין לו דרך השתדלות איך להינצל הריהו מחויב לעשות זאת, אבל לגבי יוסף זה נחשב לפגם מה שאמר זכרתני והזכרתני, כי לרום מדרגתו לא היה צורך לומר זאת. כמו שכתוב בתהילים, "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה’, מִבְטַחוֹ; וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב (תהילים מ’ ה’), וכמו שאומר הנביא, "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה’, וְהָיָה ה’ מִבְטַחוֹ (ירמיהו י"ז ז’).

השתלמות במידת הבטחון

יוסף נשאר עוד שנתיים בכלא כדי לתקן את מעשה ההשתדלות שלו ולהשתלם במידת הבטחון. היציאה מהכלא עבוד יוסף והיציאה שלנו מכל המקומות הנמוכים ומכל הייסורים תלויה באמונה שלמה, בדרגת הבטחון השלם. המדרגה הגבוהה היא לדעת שהשם ית’ לבד עושה את הכל. הפרשה פותחת, "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם", ואומר 'אור החיים' אומר, "שנתיים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה אלא שלא היה יודע שחלם ולסוף שנתיים חלם ולא שכח". פרעה חולם את אותו החלום לילה אחר לילה במשך שנתיים ולא זוכר. רק כאשר יוסף משתלם במידת הבטחון פרעה זוכר את חלומו. הבעש"ט אומר, "כל העניין של שהייתו של יוסף בבור זה לפתח באדם את מידת הביטחון. ישועת השם תלויה במידת הביטחון שיש לאדם, שהשם הוא המושיע" (בעש"ט). הישועה היא אור והבטחון הוא כלי. חכמת הקבלה מלמדת שאין אור בלי כלי. ברגע שאנו משתלמים במידת הבטחון דהיינו מכינים את הכלי שלנו, מיד יופיע אור הישועה שלה אנו נזקקים. ממש כפי שסיפר הרה"ק מקאריץ על מעשה שהיה עם הבעל שם טוב שפעם אחת נסע עם תלמידו רבי מענדיל. בעודם בדרכם והנה אזלו המים ויצמא רבי מענדיל. אמר לו הבעש"ט, אם יהיה לך בטחון אמיתי בהשם ית' יזמן לך השם מים. התחזק רבי מענדיל בבטחון בהשם ומיד נזדמן לפניהם גוי אחד. אותו גוי שאל האם ראו ביער סוסים, שכן זה כשלושה ימים הוא תר ומחפש אחר סוסיו שנאבדו ממנו. מובן ששאלוהו האם יש לו מים ומיד נתן להם הגוי מים לשתות. לאחר ששתה רבי מענדיל, שאל את הבעש"ט, 'הנה נוכחתי לראות שלא נסע גוי זה הנה אלא בעבורי. אם כן על מה עשה השם שיסובב שלושה ימים', ויען הבעש"ט ויאמר, 'הקב"ה הכין לך מבעוד מועד את הישועה, שאם תבטח בו מיד תיושע, שגדול כח הבטחון בהשם ית' מזמין למלא משאלות האדם קודם שיהיה לו הבטחון כדי שמיד בבטחו תבוא לו הישועה לידו'. מובן כי בכל עניין עומדת ישועת השם ומוכנה עד שנשתלם במידת הבטחון בו.

גודל מידת הבטחון

בתחילת פרושו על פרשת 'מקץ' מביא "אור החיים" את דברי שלמה המלך על מידת הבטחון, "בְּטַח אֶל השם בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן" (משלי ג', ה'). אומר "אור החיים", "שלמה המלך יזהיר בכתוב על מידת הבטחון, מפני שהוא מעיקרי התורה והמצוות. יאמר שיבטח אדם בהקדוש ברוך הוא בכל ליבו ולא יבטח ולא ישען על בינתו, והכונה בזה שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטח בעשרו או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקדוש ברוך הוא". מידת האמונה השלמה היא האמונה שבלב והיא המוגדרת כבטחון. אדם יכול לומר בשכלו ובפיו שהוא בוטח אך ורק בקב"ה, אולם במציאות הוא נשען על עושרו, כח וגבורתו. זאת הנטיה הטבעית שלנו ולכן מזהיר אותנו שלמה המלך שלא נשמע בכל חכמתנו ובינתנו שיאמרו לנו לבטוח במשהו מלבד הקב"ה.   

הקב"ה נותן לאדם מתנות רבות בגופו ובנפשו – עושר ונכסים, כח וגבורה, חכמה גדולה או שכל חריף, יכולת דיבור, יופי, כשרון כזה או כזה – כל אחד מלא אוצרות. אולם דוקא אותן מתנות הופכות להיות מקום הנסיונות הכי גדולים שלנו. אלה המקומות שאנחנו מרגישים שאנחנו לא זקוקים לישועת השם, שאנחנו יכולים להסתדר בעצמנו. אפילו בלי לשים לב אנחנו בוטחים בכישרונותינו ויכולותינו המיוחדות וטעות היא בידינו. הקב"ה 'עשה, עושה ויעשה' לכל המעשים. זהו אחד מי"ג עיקרי האמונה שכותב הרמב"ם. אנחנו צריכים להישמר מאוד מהגאוה ולא לבטוח בעצמנו כלל. ברגע קטן אפשר לאבד עולם ומלואו ממש כמו יוסף שנגזר עליו להישאר עוד שנתיים בכלא. האדם צריך להשתמש בכל יכולותיו וכישרונותיו, לעשות השתדלות ולהיעזר במי שהוא יכול, אולם מתוך התבוננות והודיה גדולה יבטח בקב"ה שהוא "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח' י"ח), ושהוא זה ששולח לאדם שליחים נאמנים בכל עת.

אלו מציאות

דבר מעניין מופיע בגמרא בעניין חזקה על מציאה. הגמרא מתארת מצב עניינים בוא אדם אחד, "ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה" (בבא מציעא י'). הרבי מקוצ'ק מסביר למה הפסיד זה שנפל על המציאה לטובת זה שבא אחריו והחזיק בה, "ש'לא קנה' מאחר שעשה השתדלות יתירה באופן שאיבד את כל שפיות דעתו מחמתה, עד שהסתער ו'נפל' על המציאה, ואילו הדרך הישרה שיבור לו האדם, שילך בנחת אל המציאה ויטלנה בלא שום פחד שמא אחר יקדמנו, שהרי אם נקצב לו הדבר מן שמיא הרי הוא ממילא יגיע לידו". כמה פעמים אנחנו "נופלים על מציאות", חושבים שאם לא נקפוץ מיד על העיסקה, על הדירה, על המוצר במדף... נאבד את אשר מגיע לנו. הרי בשכל ברור לנו שמה ששלנו שלנו. כמו שאומרת הגמרא, "בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" (יומא ל"ח ב'). אולם בלב זה כבר סיפור אחר. היצר הרע מתעתע בנו. כמו שסיפר הרבי מווארקא איך ראה פעם שמשמשו העני מתהלך במנעלים קרועים. באותה עת עזב את תלמודו וקיבץ מעות מנדיבי העיר בעד נעליים חדשות. כשהיה לו את מלוא הסכום הניח את צרור המעות בארונו. באותו זמן הבחין המשמש במעות הצרורין ופחז עליו יצרו וגנב את הצרור לעצמו. כאשר הבחין הרבי שהכסף איננו, חקר ודרש מה ואיך קרה. בסוף כשנודע לו שיד המשמש היתה במעל הזה. מיד קרא לו הרבי ואמר לו, 'שוטה שבעולם, אם היית ממתין קצת היו לך המעות בהיתר'.

תנועה מתוך בטחון

כשפרעה שומע משר המשקים כי יש 'נער עברי' בכלא שיודע לפתור חלומות הוא מצווה להביא את יוסף לפניו, "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר". הרבי מאוסטרובה מכניס אותנו אל עומק המצב הנפש של יוסף ברגעים אלה כדי שנלמד לאיזו מדרגת בטחון הגיע יוסף ולאיזו מדרגה אנו אמורים לשאוף. הוא אומר, "הגע בעצמך, יושב לו אדם בבית האסורים מזה ימים ימימה, את אור השמש לא ראה, וחופש לא ניתן לו כלל... ויהי מקץ י"ב שנה ניתן לו איזה צד שחרור, ולא עוד אלא שנתנו לו רשות לבא אל המלך בכבודו ובעצמו לדבר עימו... וכי יצטרכו להריצו?! הרי מעצמו ירוץ בכל כוחו לבא אל המלך להתנפל לפניו ולהתחנן על נפשו... ומה כתוב כאן, 'ויריצוהו', שלא הלך מעצמו אלא הוצרכו להריצו אל המלך. מכאן נראה גודל בטחונו של יוסף הצדיק שהאמין והכיר שהכל בידי שמיים, ו'שחרורו' מבית האסורים יהיה באותו רגע שנכתב בשמים, לא לפניו ולא לאחריו, ומה לו למהר ולרוץ בחינם, על כן הוצרכו עבדי פרעה להריצו (תולדות אדם). האדם צריך לבטוח בישועת השם בכל רגע ורגע באופן כזה שלא יצא מישוב דעתו, שלא ייפול על מציאה זו או אחרת. תמיד להיות במצב תודעה של "שִׁוִּיתִי השם לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז ח'). לא לשכוח שאתה בן מלך, שאת בת מלך, לזכור את ההליכה הזאת של יוסף וללכת במתינות ומתוך ישוב הדעת בבטחון מלא שהכל בידי שמיים.

בלי לעשות יותר מדי השתדלות

האיזון הוא תמיד בין השתדלות ובטחון וכדי שלא תיפגם מידת הבטחון עלינו להיזהר מאוד בכמות ההשתדלות. כמו שמסופר על הבעש"ט אשר פעם אחת לא היה לו צרכי שבת והלך לביתו של גביר אחד והקיש על הדלת והלך לו. אותו יהודי יצא לקראתו ורדף אחריו עד שהשיגו. אמר לו, 'אם דפקתם בדלת הרי מסתמא צריכים אתם למשהו ומדוע לא חיכיתם עד שאפתח?!'. אמר לו הבעש"ט, 'הקב"ה קוצב לכל אחד כמה שצריך להיות לו, ומה שנקצב לו צריך בעצם להגיע אליו הביתה, אלא שאם יש בו איזהו משהו שאינו כראוי עליו לעשות גם השתדלות, ויש די בכך שידפוק בדלתו של אחר, ואם יש בו פגם יותר אז צריך הוא גם להמתין שיצא אליו, ואצלי היה גזר דין שאיני צריך יותר מדפיקה, לכן הלכתי'.

תזכורת למיעוט ההשתדלות אנו מקבלים גם בפרשה. כשיעקב אבינו משתכנע לשלוח את בנימין עם האחים למצרים הוא אומר לבניו, "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה. מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". אומר ה"נתיבות שלום", "תמוה למה הדגיש להם 'מעט' והלא כאשר רוצים לתת מנחה למלך גדול כיוסף שהיה בעת ההיא מושל בכיפה צריכים להביא מנחה ראויה. אלא שיעקב אמר להם שלא יעשו השתדלות מרובה כי אם השתדלות מועטת". העניין הוא שאין כללים מוחלטים לכולם. כל אחד צריך להתבונן ולהכיר במדרגתו ומשם להתחיל את המסע האמוני להשגת הבטחון השלם.

קץ שם לחושך

הפרשה פותחת, "וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים". רבנו בחיי אומר, "כל דבר ודבר שיוצא מפי הקב"ה, בקצבה הוא יוצא". הקב"ה קצב זמן של שנתיים ימים לשחרורו של יוסף מהבור. כמו כן ביציאת מצרים כתוב, "וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת השם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ב), היה גלוי לפניו הקץ של גלות מצרים. זה שכתוב באיוב, "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" (איוב כ"ח ג'), הקב"ה יודע את הקץ של כל חושך ומכאן יכול האדם לשאוב הרבה יישוב הדעת ובטחון. אולם נשאלת השאלה, אם כל קץ ידוע לפניו אז היכן היא נקודת הבחירה של האדם. על זה אמרו המקובלים שיש אמנם קץ גלוי אולם יש גם הנהגה פנימית שיכולה לשנות את הקץ. כמו שנאמר על הגאולה "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס'), אם זכו הגאולה תבוא בדרך של "אֲחִישֶׁנָּה" ואם לא זכו היא תבוא "בְּעִתָּהּ". ההנהגה הפנימית תלויה בבחירה של האדם. ניתן לשנות את לוח הזמנים.

לכן כל כך חשוב להבין את מקור החושך בחיינו. הזוהר הקדוש אומר, "קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות. מקרא זה בארוה, קץ שם לחשך זה הוא קץ של השמאל, שאינו כלול מימין, שהוא השטן והוא מלאך המוות, שהוא משוטט בעולם ומסית בני אדם לחטוא, ומשוטט למעלה ועומד לפני הקב"ה ומסטין ומקטרג על העולם" (זוהר מקץ). זהו יצר הרע, הרצון לקבל לעצמו, האגואיזם או בלשון הזוהר הקדוש משיכת אורות מלמעלה למטה בדרך של קו שמאל. כל הקשיים והיסורים שלנו הם תולדה של משיכת אורות בצורה לא מתוקנת עם הרצון לקבל אך לעצמו. לכן רק כאשר נהפך את הרצון לקבל שבקרבנו שיהיה על מנת להשפיע נזכה למגר את כל החושך מחיינו. עבודה זו צריכה להיעשות במסירות נפש ממש כפי שעשו החשמונאים, שלא חסו על חייהם ויצאו להילחם באימפריה היוונית. הם לא עסקו בחשבונות של חושך – מי אנחנו שנילחם? איך נצליח מעטים מול רבים? הם מסרו נפשם להציל את עם ישראל מהחושך של יון ובזכות שבטחו בקב"ה במסירות נפש כזאת זכו לנס של חנוכה, "וַיְהִי אוֹר" (בראשית א' ג'), התגלה האור הגנוז של לעתיד לבא וביטל את כל החושך של יון.  


מוקדש לרפואת הרב משה בן אסתר, אברהם מנחם בן פלורה שושנה, אפרים בן רות, גבריאל בן רות, קרן נעמי בת עפרה, איילין שילה בת מרגרט בתוך כלל חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל ת'נ'צ'ב'ה

תגובות

מוצרים מומלצים

שאלות ותשובות

שאלות עמוקות על עץ הדעת

ישנם הרבה שאלות אבל אתחיל באחת מדוע אלוהים שם את עץ הדעת אם רצה שלא נדע. ולא רק בגלל "שרצה" לבחון את אדם וחוה?
... לשאלה המלאה

זכר לחורבן הבית בבנין חדש

אמה על אמה לא מטויחת, צריך להשאיר בכניסה לבית מבחוץ או מבפנים? תודה מראש
... לשאלה המלאה

התבוננות בנרות חנוכה

היי הרב דוד, לגבי מה שכתבת על נרות חנוכה- האם בחצי שעה יש רק להביט בנרות או ללמוד לידם תורה/ תהילים וכו׳? מה יותר גבוה? דבר שני, האם זה רלוונטי גם לבנות? כי בדרך כלל אנחנו לא מדליקות את הנרות פיזית, רק יוצאות ידי חובה. תודה
... לשאלה המלאה

תרומות

יצירת קשר/שאלות לאתר



אתר שומר שבת
שבת שלום
אתר מודעות אינו פעיל בשבת