פרשת ‘שלח לך’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה
עזר כנגדו
סיפור שנים עשר המרגלים המופיע בפרשה הוא סיפור ידוע. אפילו תמונת שני המרגלים הנושאים אשכול ענבים זכתה להיחרט בזכרון הלאומי שלנו, כמו גם להתנוסס על הרבה בקבוקי יין. הפרשה מעוררת אותנו לתקן יסוד מאוד מהותי בתולדות האדם, מידת הכרת הטוב. כשהקב”ה שאל את אדם הראשון לאחר האכילה מעץ הדעת, “הֲמִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ, אָכָלְתָּ” (בראשית ג’ י”א). הדבר הראשון שהשיב האדם היה, “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל” (שם). הרבה תשובות היה יכול לתת האדם לבוראו, והוא בחר להאשים את האישה, ואגב כך להאשים את הבורא שנתן לו אותה. זוהי האישה שנאמר עליה, “לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (שם י”ח), ושלאחר בריאתה אמר עליה האדם עצמו, “זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי” (שם כ”ג), ונאמר, “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (שם כ”ד), ובכל זאת, אדם הראשון כפר בטובה הגדולה שניתנה לו. מאז ועד היום השרשרת האנושית עמלה לתקן את ענין זה של הכרת הטוב, להכיר בטובה שמושפעת עלינו ולהודות עליה בכל רגע מחדש. הבורא טוב ומיטיב וברגע של קושי כדאי להיות זהירים ולא ליפול לתלונות והאשמות הנובעות מחוסר הכרת הטוב. אלו מבחני האמונה של כל אדם וזהו חלק לא מבוטל מהמבחן של דור המדבר בחטא המרגלים.
הקב”ה הבטיח לעם ישראל, “אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם… אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג’ י”ז), והם אמרו, “הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא”, והעם שנהה אחרי דבריהם הוסיף, “לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ”. העם כולו נופל לחוסר אמונה בטוב שהובטח להם, והתוצאה העגומה ידועה, לילה של בכיה שממנו נמשכו כל החורבנות הגדולים שידע עם ישראל במשך הדורות.
מאוד מאוד
לאחר אותו לילה גורלי, מתקהלים העם על משה ואהרן, כשמנגד יהושע בן נון וכלב בן יפונה קורעים בגדיהם וזועקים כלפיהם, “הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד”. התורה אשר בכל מקום חוסכת בכל אות, מכפילה בפסוק זה את המילה מאוד, והבלטה זאת דורשת התבוננות. כתוב במסכת אבות, “רִבִּי לְוִיטַס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה” (ד’ ד’). גם כאן מוצאים את אותה הדגשה, “מְאֹד מְאֹד” הבאה להורות שבעניין הענוה ושפלות הרוח צריך האדם להגיע עד לקצה קציה של המידה. דברי הרמב”ם מפרשים את העניין, “יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן במידה בינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גבהות הלב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח” (הלכות דעות ב’ ג’).
פגם הגאוה
מהקש שני המקומות בהם כתוב “מְאֹד מְאֹד” לומדים על הקלקול הגדול של המרגלים, “להורות שראשית הפגם שלהם היה שנפלו בגאות, שהיא הפך מידת השפלות הדרושה לירושת הארץ” (נתיבות שלום). בראשית שליחותם כתוב עליהם, “כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה”, ואמרו חכמים שכולם היו אנשים כשרים אבל החזיקו עצמם בהתנשאות כראשי בני ישראל, גבוהים מהעם. לכן נפלו כל כך נמוך והוציאו דיבת הארץ רעה. ידוע מתורת הבעל שם טוב שכל פגם שאדם רואה מחוצה לו, יש בו עצמו שמץ מינהו. המרגלים חזרו וסיפרו לעם, “עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב”, עמלק בגימטרייה רם, להורות על קליפת הגאוה, ועוד אמרו, “וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם”, נפילים המרמזים על קליפת הגאות. על כל זה, הקב”ה אומר למשה, “שְׁלַח לְךָ”, רש”י אומר, “לדעתך”, דהיינו אם תרצה שיצליחו במשימתם שלח אותם במידתך, “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”, והתורה מזהירה אותנו שצריך האדם להיזהר “מְאֹד מְאֹד” להיות בשפלות וענוה כדי לזכות בכל הטוב שהבורא רוצה לתת לו.
ארץ כנען
בסיפורי התורה ארץ ישראל מכונה גם ארץ כנען. הספרים הקדושים אומרים שכנען זה מלשון הכנעה. הקב”ה אומר על בעל הגאוה, “אין אני והוא יכולין לדור בעולם” (סוטה ה’). האור האלוקי אינו יכול לשכון אצל מי שליבו מלא גאות. לכן מי שרוצה לזכות באור של ארץ ישראל חייב לשאוף לתיקון מידת הגאוה, להיות כנוע בפני רצון הבורא. לכן בעונש שניתן לעם על חטא המרגלים נאמר, “וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וְהֵבֵיאתִי אֹתָם, וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ”. טף מעיד על קטנות ושיפלות, ולשון מאיסה מלמד על אלו שמאסו בגאוה. רק הם ידעו, מלשון, “וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ” (בראשית ד’ א’), לשון חיבור. כדי להתחבר ולזכות בכל המתנות של ארץ ישראל עלינו לשים את עצמנו כנועים ומלאי אמונה שהקב”ה הוא, “הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל” (שמות י”ד י”ט), וללכת אחריו בפשטות.
רפואת הנתינה
המכשלה היא כאשר אדם אחוז ברצון לקבל שלו, באגואיזם, במחשבה מה יהיה עם הכסף, המעמד, הכבוד, הצרכים הקטנים והגדולים שלי, גשמיים ורוחניים. כשהאדם אחוז בזה, הוא אינו מסוגל לראות את ההטבה שהבורא מיטיב עימו וכל שכן לאחוז במידת הכרת הטוב. זה שאומר הרב דסלר, “כללו של דבר, הכרת הטובה היא תולדת כח הנתינה, וכפיית הטובה תולדת כח הנטילה” (מכתב מאליהו א’ מ”ו). כדי לזכות במעלה הגדולה של הכרת הטובה ולתקן עוד משהו בקלקול העתיק של אדם הראשון, ילך האדם בדרך הנתינה, יחשוב ויעסוק בזולת ולא בעצמו. כפי שאומר זאת בעל הסולם, יחיה על פי צורת העבודה של להשפיע על מנת להשפיע. דהיינו, ישתדל בכל רגע מחדש להפך את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. זהו המפתח להודיה והכרת הטוב.
חלה תרומה
אחרי סיפור המרגלים מופיעה המצוה החשובה של הפרשת חלה, “בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, תָּרִימוּ תְרוּמָה לַהשם. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַהשם תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם”. אמנם מצוה זאת נוהגת גם בגברים וגם בנשים, אך בהחלט ניתן לומר שהיא שייכת יותר לנשים. כידוע, נשים מצוות רק בשלוש מצוות. ראשי תיבות – חנ”ה – חלה, נידה והדלקת הנר. אומר המדרש, “ומפני מה ניתנה לה מצות חלה, על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה” (רבה י”ז י”ג), שבקיום מצות הפרשת חלה זוכה האישה לעסוק בתיקונו של עולם ממש.
אמנם כיום מקיימים מצוה זאת רק כציווי דרבנן ולא כמצוה מאורייתא, אולם עדיין יש בה סגולות אדירות והיא מלמדת אותנו דברים מהותיים ביותר. ספר החינוך כותב, “משורשי המצוה – לפי שחיותו של אדם במזונות ורב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי השם, העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאלו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחן אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום”. כיוון שאין לנו עדין בית מקדש, לא נוהגים לתת את החלה לכהן, היום מפרישים את החלה מהעיסה, עוטפים בשתי אריזות ומניחים בפח או שורפים בתנור. על כל פנים, כוונת הבורא במצוה זאת, שע”י הפרשת החלק הקטן תתברך כל העיסה. הלחם יתעלה ממזון גשמי בלבד, למזון גשמי ורוחני כאחד.
לחם רוחני
בפרשת עקב כתוב על תפקיד המן בצמיחת חיי האמונה של עם ישראל, “וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ. לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי השם יִחְיֶה הָאָדָם” (דברים ח’ ג’), ועונה השל”ה הקדוש על חקירת החוקרים כיצד יתכן שהנשמה נשארת דבוקה בגוף כל עוד הגוף מקבל מאכל, שהרי הנשמה אינה נהנית מהמאכל, ומסביר, “הענין הוא, כי המאכל גופני ורוחני, כי אין דבר למטה שאין בו שפע רוחני מלמעלה המוציאו לפועל ואומר לו גדל… והנשמה נהנית מהרוחניות והגוף מגופניות, זה שאמר “לא על הלחם לבדו”, כלומר (לא) מצד הגופניות שבו, שאתה רואה, מזה יחיה האדם, אלא מצד מוצא פי השם, שהוא הרוחני הנשפע בו, שאמר לו גדל”, ומסיים באומרו, “על כן ציותה התורה לעורר כח הקדושה בלחם, ולהפריש חלה, והיא חלק גבוה שזכה לכהן שהוא קודש שיאכל אותה, אז מהעיסה נזכך גוף ונפש האוכל… אז נתקדש הלחם להיות לחם לבב אנוש יסעד, שורה עליו הטהרה” (תורה שבכתב שלח).
מאכל אמונה
הלחם מייצג את עיקר השתדלות האדם בפרנסתו וכלכלת בני ביתו. ככל שהאדם טורח יותר כך הסכנה שילך שבי אחר מעשיו וישקע עמוק יותר אל עולם החומר. ה”אגרא כלה” אומר שכנגד זה, “צונו הבורא יתברך להפריש מראשית עריסותינו… והוא לְבַל יבוא האיש לחשוב כי המאכל מחיה את האדם וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ועל ידי כך יבטל חיי העולם, עבודת השי”ת, ויבא לרדוף אחרי חיי שעה להמציא מזונותיו. על כן להסיר תועה מלב אנוש, צִוָּנוּ אלקי עולם להפריש מראשית עריסותינו לכהן איש החסד, בכדי שזכור יזכור כי עוד כל ימי עולמיו מזונותיו ביד השם, והוא ממציא לו מזונותיו על צד החסד, ובהשתדלותו לא יוסיף אומץ בעושרו”. שורשה של מצוה זאת להשריש בנו את האמונה, ובדרך רמז ניתן לראות שהמילה ‘עיסה’ בגימטרייה – 145. אם נוריד ממנה את הגימטרייה של המילה ‘חלה’ – 43, נשאר 102, בגימטרייה אמונה.
הבטחת הטוב
מוקדש לרפואת רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, ליאת דבורה בת אסתר בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת לאה בת חיים ז”ל, עפרה בת עמנואל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.